היתר אכילת בשר לאחר המבול

היתר אכילת בשר

לאחר המבול כאשר הקב"ה מצווה על נח ובניו היוצאים מן התיבה לפרות ולרבות ולפתח את העולם, הקב"ה מתיר להם אכילת בשר מן החי:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט א-ג).

אך לעומת זאת, בפרשת בראשית, גם שם האדם מצטווה לפרות ולרבות ולפתח את העולם, אולם שם לא ניתנים בעלי החיים לאדם כמזון, והוא מצטווה להסתפק במזון מן הצומח:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. (בראשית פרק א')

ואילו לאחר היציאה מן התיבה ניתנים, כאמור, בעלי החיים לאכילת האדם כ"ירק עשב".  שינוי זה ביחסו של האדם לבעלי החיים דורש הסבר. מדוע השתנה היחס ומה הקשר למבול שדווקא בעקבותיו אירע השינוי?

הבדל נוסף בין הפרשות נוגע לאופן השליטה של האדם בבעלי החיים. בפרשת בראשית לשון הפסוק הוא 'מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'. לעומת זאת, בפרשתינו הלשון 'וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ'. כאן מוסיפה התורה על עצם השליטה של האדם בבעלי החיים את הטלת 'חיתתו ומוראו'. נראה ששינוי זה ביחסו הכללי של האדם אל בעלי החיים קשור להיתר אכילת הבשר הנאמר מיד בפסוק שלאחר מכן. וצריכים אנו אם כן לרדת לשורש הדברים ולהבין את סיבת השינוי שחל ביחסו של האדם עם בעלי החיים לאחר המבול.

מותר האדם מן הבהמה

טרם בואנו לבאר את פשר השינוי שחל בין לפני המבול לאחריו, עלינו לעיין בעיקר הנושא של אכילת בשר. בעניין זה ניטשת מחלוקת רעיונית המלווה את דברי ימי האנושות ומתקיימת אף בימינו. באופן כללי ניתן לומר שישנם שתי גישות קוטביות בעניין זה. האחת רואה את בעלי החיים כמכשירים שכל קיומם הוא לשירות האדם וממילא רואה את אכילת בשרם כדבר הוגן ואף מובן מאליו. ואילו הגישה השנייה סוברת כי כל היצורים שיש חיים בקרבם שווים, "קדושת החיים" לפי גישה זו מתייחסת לעצם ה"חיים" באשר הם, וממילא האדם שהינו יצור חי כמו יצורים רבים אחרים, איננו עליון על בעלי החיים האחרים ולא זכאי לנצל אותם ובודאי לא להרוג אותם לצורך מזונו. מהי אפוא עמדת התורה בעניין זה?

וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו

במבט ראשון נראה שלפי התורה לאדם ישנה עליונות מובהקת על פני שאר בעלי החיים. וכפי האמור בתורה בבריאת האדם 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'. בפסוק זה מלמדת התורה שאחד מתפקידיו המרכזיים של האדם בעולם הוא השליטה בבעלי החיים. יחס דומה ניתן לראות גם בהמשך הפרשה בפרק ב'. 'וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ'. שמו של כל בעל חי נגזר מיחסו של האדם אליו. כלומר, האדם הוא אמת המידה ונקודת הייחוס הקובעת את תפקידם ומקומם של בעלי החיים בבריאה. נראה בבירור שהתורה מעניקה לאדם עמדת עליונות מובהקת ביחס לבעלי החיים.

אלא שבפסוקי התורה ניתן למצוא גם יחס אחר, המשווה כל הופעת חיים באשר היא וכוללת יחדיו את האדם ובעלי החיים. כך עולה לכאורה מתיאור בריאת האדם בפרק ב' בפרשת בראשית 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה' (בראשית ב ז). התורה מגדירה את האדם לאחר שניתנה בו נשמת החיים כ"נפש חיה", אותו ביטוי בו התורה משתמשת כאשר היא מתארת את בריאת בעלי החיים השונים כמו בפסוקים 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ…' נראה בעליל שהביטוי "נפש חיה" מבטא את עצם קיומם של החיים ובכך שווים כל היצורים מהאדם דרך החיה והבהמה ועד השרצים. צריך להבין את ההשוואה. כיצד הגדרה ההולמת את שרץ המים מתאימה גם לתיאור האדם?

נראה אפוא שבעניין זה יש כאן שני פנים. מחד, התורה נותנת לאדם עליונות ברורה על שאר בעלי החיים ומאידך ישנו גם מעין שוויון. יחס מורכב זה אנו רואים, כאמור לעיל, באיסור התורה על האדם בבריאת העולם את אכילת בשר בעלי החיים ומנגד את העובדה כי לאחר המבול התורה מתירה אכילת בשר בעלי החיים. מה אם כן הביאור ביחס בין האדם לבעלי החיים? 

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

נראה לומר כי העובדה שהתורה קוראת לאדם 'נפש חיה' יחד עם שאר בעלי החיים מורה כי עליונות האדם המבוארת בציווי לרדות בבעלי החיים אינה טבועה בו מעצם קיומו ואינה מגדירה אותו כיצור השונה באופן מוחלט משאר בעלי החיים. שלא כמו התפיסה לפיה האדם יכול לנצל את בעלי החיים לצרכיו ללא שום דין וחשבון, התורה מדגישה שהאדם הוא "נפש חיה". כלומר, נשמת החיים שבקרבו משותפת לכל הופעות החיים בבריאה. חלילה אין הכוונה לדעה הנפסדת ולפיה אין מותר האדם על הבהמה, אלא לומר שעליונותו של האדם אינה מובנית בעצם בריאתו אלא היא ניתנה לו מידיו של בורא העולם שיצר אותו בצלמו ומינה אותו לשלוט בבריאה ולגלות את שמו בה. האדם יכול לראות את עצמו כעליון על שאר בעלי החיים לא מעצם ברייתו, שכן, בהגדרתו הפיזית הוא שווה לבעלי החיים. את עליונותו על בעלי החיים הוא מקבל אך ורק מכוח הוראת בורא העולם והיא מותנית בכך שהוא משמש בתפקיד אותו הועיד לו הקב"ה בורא העולם שמינה אותו כאחראי על הבריאה.

קץ כל בשר בא לפני

מעתה נוכל להבין את השינוי שחל ביחס לעניין אכילת בשר מלפני המבול לאחריו. בבריאת העולם נאסרה אכילת בשר כיון שהאדם מטבע בריאתו שווה לבעלי החיים והריגת בעלי החיים לצרכו מהווה פגיעה בעצם ערכם של החיים.

אך תפיסה זו היא שהטעתה את אנשי דור המבול. הם הבינו שאיסור זה מלמד על שוויון מוחלט בין בעלי החיים לבני האדם. השוואה זו בין האדם לבעלי החיים מנעה מהם להבין כי שוויון זה בין האדם לבעלי החיים זאת רק נקודת ההתחלה של האדם אך הוא מצווה להתרומם מעל להוויתו הפיזית השווה לבעלי החיים ולהשתמש ביכולות הרוחניות המיוחדות לו, והובילה אותם לטשטוש מדרגת האדם הנברא בצלם. טשטוש זה הוביל להידרדרות רוחנית ומוסרית ולהשחתת עולם.

ואכן בלשונות הפסוקים בהם הקב"ה מכריז למחות את כל היקום  'אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם' (בראשית פרק ו ז). אנו רואים בבירור את השוויון בין אדם לבהמה המשמש כרקע לסיבה שבגינה הוא מעוניין להשמיד את כל היקום. 

ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ

לפיכך, כאשר יוצא נח מן התיבה והעולם מתחיל להתהוות מחדש, הקב"ה מברך את נח ומחדד את מעמדו המיוחד ונבדלותו של האדם מן הבהמה. לכן לאחר המבול מתארים הפסוקים את שליטת האדם בבעלי החיים כשליטה מוחלטת המטילה מורא ופחד, משום שמעתה על האדם לחוש את עליונותו על בעלי החיים ונבדלותו מהם, ולכן מותרת לו אכילת הבשר. גם אם אכן ישנה מעלה באי אכילת בשר כפי שנצטווה אדם הראשון, לעת עתה מטילה עלינו התורה תפקיד אחר – לחדד בתוכנו את מעלתו של חיי האדם ונבדלותו העמוקה מבעלי החיים בין היתר על ידי היתר אכילת הבשר.