קריעת ים סוף
תקנת חז"ל לקרוא ביום שביעי של פסח את פסוקי קריעת ים סוף ושירת הים (מגילה לא.) מעוררים אותנו להבין כי לקריעת ים סוף ישנו מעמד מיוחד בתוך תהליך יציאת מצרים. גם מעיון בדברי חז"ל המובאים בהגדה של פסח אנו מוצאים כי לקריעת ים סוף ישנו מעמד מיוחד מאוד אף יותר מזה של יציאת מצרים:
רַבִּי יוסֵי הַגְּלִילִי אומֵר: מִנַּיִן אַתָּה אומֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וכו'.
וכך בהמשך דברי ההגדה שם מבואר שהמכות שבקריעת ים סוף היו פי חמשה מעשרת המכות שהיו במצרים. והדברים צריכים ביאור, הלא במצרים הקב"ה שידד את מערכות הטבע פעם אחר פעם במשך תקופה ארוכה, כל פעם באופן אחר: ביאור, ביבשה, בבעלי החיים, בגרמי השמים, בגוף האדם וכו' וכיצד אם כן נסביר את דברי חז"ל שבקריעת ים סוף המכות היו פי חמשה מבמצרים?
ואף אם נבין את הדברים כפשוטם עלינו להתבונן מה מורה לנו העובדה כי בקריעת ים סוף נעשו ניסים פי חמישה מיציאת מצרים שהוצרכו התנאים ללמדנו אותה ואף לאומרה על ידי כל ישראל בהגדה של פסח. איזה תוכן רעיוני קיים בעצם העובדה כי מספר הניסים שנעשו בקריעת ים סוף רב מאלו שנעשו ביציאת מצרים?
כמו כן, העובדה כי בני ישראל אומרים שירה דווקא לאחר קריעת ים סוף ולא לאחר הרגע הגדול ביותר – יציאת מצרים, וכפי המפורש בפסוק 'וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם' המורה בבירור כי דווקא ביום ההוא – בקריעת ים סוף מתרחשת ישועת ישראל מעלה תמיהה נוספת, היינו מצפים שה'רגע הגדול' של היציאה בו הם הופכים מעבדים משוללי כל זכויות לאומה של בני חורין הוא יהיה הרגע שבו יפצחו בשירה והודייה, מדוע ביציאה עצמה לא שרו בני ישראל[1], ודווקא עכשיו בקריעת ים סוף אלו הרגעים בהם הם מתרוממים לומר שירה? ואמנם, חז"ל מלמדים אותנו[2] כי בקריעת ים סוף הם זכו והגיעו לדרגות גבוהות של גילוי שכינה עד כדי אמירת 'זה א-לי ואנוהו' וכמאמרם: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כלומר, שאכן בקריעת ים סוף הם ראו את יד השם בחוש הרבה יותר מאשר ביציאת מצרים עצמה וזה מה שהביא אותם לשיר. ומדוע באמת גילוי השכינה הגדול היה בקריעת ים סוף? מדוע לא הגיעו לדרגת 'זה א-לי' ואנוהו במכות וביציאה עצמה?
ובעיקר הדברים יש לשאול, למה הוצרכה הישועה לבוא אליהם בדרך כזו? הלא אפשר היה שביציאת מצרים כבר הייתה נשלמת יציאתם לחירות והיו ממשיכים בחירותם ובדרכם למעמד הר סיני ולארץ ישראל, לולא שהכביד ה' את לב פרעה לרדוף אחרי בני ישראל,[3] ולמה הקב"ה סיבב את הדברים במהלך של 'שתי פעימות' ראשית לצאת ממצרים, אח"כ שוב המצרים רודפים אחריהם ומצריים מתים, מדוע אפוא לא הושלמה היציאה והישועה במצרים ביציאת בני ישראל ומיתת מצרים.
מהותה של יציאה לחירות
הדרך להבין את חלקה של קריעת ים סוף במערכה הכוללת נעוץ בהבנה העמוקה של המושג 'חירות' אשר בו זכינו ביציאת מצרים ואשר אותו אנו מציינים בחג הפסח – 'זמן חירותינו'. מהי משמעותה של חירות זו? העובדה כי סיפור יציאת מצרים מהווה בסיס שעליו מושתתות מצוות ורעיונות רבים בתורה שנאמר בהם "זכר ליציאת מצרים" ועצם כך שנצטווינו לזכור את יציאת מצרים בכל יום ולספר זאת בליל הסדר לדורי דורות, מורה לנו כי רעיון החירות אינו עוסק רק בעובדה כי בני ישראל שהיו במצרים בדור זה שוחררו מעבודת בחומר ובלבנים, אלא עניין החירות הוא עמוק ומרומם יותר. ובו תחילתו של תהליך בניית יסודותיו ומהותו של עם ישראל. והוא העומד בבסיס מהותו של חג הפסח 'זמן חירותנו'.
על משמעותה של חירות זו נוכל ללמוד מן ההכרזה כבר מראשיתו של התהליך "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (שמות ג, יב). המורה כי הכל היה מכוון אל הקרבה וגילוי השכינה המיוחד לו זכו בני ישראל במעמד הר סיני, ומשכך הרי שתוכנה של החירות מבוסס על היכולת של בני ישראל להיות חופשיים מכל מה שיגביל אותם להשגת השם המיוחדת של מעמד הר סיני.
כך עולה גם מהעובדה כי כבר מראשית התהליך מבקש משה מפרעה 'שלח עמי ויעבדוני'. מלכתחילה הדרישה היא – לאפשר לבני ישראל את קרבת ה', היציאה ממצרים היא רק הפעולה שתכשיר זאת, כלומר, תוכנה של חירות מלאה, לשעה ולדורות, אינה מיוחסת רק להסרת הגבלות פיזיות כאלה ואחרות, אין עיקרה של היציאה לפטור את עם ישראל מעבדות החומר והלבנים. תוכנה של החירות המבוקשת היא לאפשר להם את הפניות והחירות לקרבת ה' ולהשגות שזכו להם במעמד הר סיני, ולכן עוד טרם מקבלים הם את הארץ המובטחת, תיכף אחר יציאתם ממצרים מתכנסים הם לרגלי הר סיני.
שעבוד רעיוני – חוסר פניות להשגת ה'
כאן נוכל להבחין בנקודה מהותית: מאחר ש'עבדות' זו שממנה יוצאים בני ישראל לחירות היא אינה שבירתם של שלשלאות הברזל שכבלו אותם לעבודת החומר והלבנים אלא הצורך לאפשר להם להשיג את קרבם ה' ואת נוכחות ה' בעולם, דבר שלא היה יכול להתבצע תוך שהם בעבדות במצרים 'עבדיי הם ולא עבדים לעבדים' (ב"מ י.), הרי שביציאתם ממצרים נדרש כאן לא רק שחרור פיזי מהעבדות הפיזית במצרים אלא שחרור רעיוני ותודעתי. שכן העבדות במהותה היא השעבוד המוחלט של כל עצמיותו של העבד אל רצונותיו ומאוויו של אדונו, והיא לא נעשית בהכרח בשלשלאות של ברזל גם אם תחילתה היא אכן בכפייה לעבודת פרך, המשכה הוא בשעבוד מנטלי המתחולל בתודעתו של המשתעבד, על ידי שטיפת מוח או 'חינוך מחדש' כי מקומו ומהותו אינו אלא לשירותו של אדונו. ומשכך ביציאת מצרים נדרש לא רק לבטל את מעמד העבדות של בני ישראל ולפטור אותם מעבדות בחומר ולבנים אלא לשחרר את תודעתם ממצב ה'עבד'.
אם כך, זאת הסיבה שגם משהיו בני ישראל עדים לעשרת המכות ויצאו ביד רמה ממצרים, עדיין לא הגיעו בכך לחירות הפנימית המושלמת, משום שהגורם המשעבד, מצרים, היה חבוי עדיין במעמקי ליבם. אמנם, אין בכוחו עתה להעביד אותם, מאימת יד ה' הגלויה, אך עדיין הוא קיים. שנים רבות ודורות רבים של עבדים שכל מציאות חייהם היא עבדות למצרים אינם נמחקים ברגע. מצב זה, בו ליבם ורוחם אינם פנויים לגמרי מנוכחותם של המצרים אינו מאפשר היתכנות מקום פנוי בליבם להשיג את האמונה השלימה בה'. במצב זה ניתן היה לומר שאמנם 'עם ישראל יצא מן העבדות, אך העבדות טרם יצאה מהם'. ולכן זאת לא הייתה החירות השלימה.
לשם כך נדרש השלב הבא בתהליך קבלת החירות של עם ישראל – קריעת ים סוף, 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם' זו אינה רק יציאה מעבדות, כי אם ביטולה של היישות שהעבידה אותם מאות בשנים מכל וכל. מעתה, שוב 'אין מצרים', – 'מצרים מת' ובטל מן העולם.
על כך נסוב תחילתו של הפסוק הפותח את שירת הים 'וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם'. האזכור של ההדגשה 'ביום ההוא' למרות שעיקרה של הישועה התרחשה כבר ביציאת מצרים מורה לנו כי הישועה האמורה כאן איננה בשורת סיום ההשתעבדות, זו אכן כבר התרחשה ביציאת מצרים, אלא הישועה היא ישועת העם מאחיזתה הלופתת של 'יד מצרים' בתוככי ליבו ומעמקי תודעתו של כל אחד מישראל.
זהו עומק דברי חז"ל הידועים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". השגת ה' אינה מגיעה רק מהתבוננות בניסים הגלויים, אלו היו למכביר כבר בעשרת המכות וביציאת מצרים, בני ישראל זוכים להשגה הגדולה רק כאשר הם מסירים מליבם כל גורם שהם רואים בו כח ושליטה, אז כשליבם פנוי מכל מפריע אחר, מגיעים הם לדרגות ההשגה הגבוהות ביותר.
שירת הים – פסגת החירות
כעת מובן שבאשר זוהי פסגת תהליך החירות של עם ישראל, אין מתאים מזמן זה לומר שירה. שכן, רק עתה, משנתבטלה מצרים וחלפה מן העולם, נסללה דרך החירות בפני ישראל. רק כעת הם בני חורין בגופם, ברוחם ובנשמתם, ומסוגלים להפנות את מלוא רוחב דעתם להשיג ולהכיל את מציאות ה'.
קירעת ים סוף – הדרך אל החירות
נמצאנו למדים כי החירות לה זכינו ביציאת מצרים ואשר אותה אנו מצווים לזכור בכל יום, שמכוונת הייתה מראשיתה למטרת השגת קרבת ה' – 'ואותי תעבדו על ההר הזה', מושגת רק כאשר האדם מסיר את הגורמים התופסים מקום בתודעתו, ורק כאשר יש לאדם פנאי זה, יכול הוא להשיג את קרבת ה'. על האדם שבא לעבוד את השם מוטלת בראש ובראשונה החובה לשחרר עצמו מכבלי העבדות הרעיונית לעולם ולמוסכמותיו הגוזלות מן האדם את חירותו הרעיונית. ככל שיפנים האדם את דרישות החירות – לפנות את דעתו מכל השתעבדות כזאת או אחרת, כך יזכה למלא את תודעתו בנוכחות ה', כפי שזכו לה יוצאי מצרים, וכפי שבא לידי ביטוי במאמר חז"ל 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל'.
[1] והנה דעת הזוהר בהעלותך והמכילתא בשלח שהייתה גם שירה ביציאת מצרים ומדרש תהילים קי"ג, אמנם בירושלמי פסחים פרק י' ומשמעות הבבלי פסחים קי"ז ע"א בדברי רבי אלעזר בנו של ר"י וברש"י במגילה י"ד מפורש שלא הייתה שירה אלא על הים, ועיין שם בטורי אבן, מיהו לדברי הכל לא הייתה כשירת הים של קריעת ים סוף המוזכרת בתורה.
[2] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת בשלח
[3] וראה בירושלמי (מסכת פסחים פרק י) 'התנדבו ראשי עם כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה התיבון הרי גאולת מצרים שנייא היא שהיא תחילת גאולתן. ובפני משה שם ביאר 'שהיא תחלת גאולתן. וכלומר דאכתי לא הוה אלא אתחלתא דגאולה שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים כדכתיב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שעד היום לא נושעו ממש והיום אמרו שירה'. וקשה כנ"ל למה נחשב שלא נושעו עד לקריעת ים סוף.