שעבוד מצרים – כור הברזל

שעבוד מצרים

קולמוסים רבים נשתברו בביאור עשרת המכות ותהליך יציאת מצרים וכפי שהורו חז"ל 'לדרוש' ביציאת מצרים, אמנם נראה כי השאלה המרכזית מדוע נגזר על עם ישראל להשתעבד במצרים, עדיין חסרה ביאור ודורשת העמקה והתבוננות.

לימוד בפרשיות בראשית מלמדנו כי גזירת השעבוד לא באה על בני יעקב במצרים כעונש על מעשיהם גרידא [שקיעתם במ"ט שערי טומאה כמבואר בחז"ל (שמו"ר כא ז)] שכן כבר בערש לידתו של העם מתגלה ה' לאבי האומה אברהם אבינו ומודיע לו: 'כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה', עוד לפני שדרכה כף רגלו של אחד מבני יעקב מצרים ובודאי עוד לפני שקיעתם במ"ט שערי טומאה כבר נקבע כי עם ישראל יעברו את שעבוד מצרים.

ואמנם, כשיעקב אבינו חשש לרדת מצרימה הקב’’ה אומר לו שהירידה היא כדי ליצור את העם: 'אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם' כלומר; הירידה כעת היא אמנם לצורך העכשווי של קיום ברעב, אך המטרה המכוונת שבשלה סיבב הקב’’ה את הכל היא הרבה מעבר לכך – יצירתו של עם ישראל – כי לגוי גדול אשימך שם – עם ישראל ייווצר ויוולד דוקא במצרים.

מה פשר הדברים, וכי לא ניתן לגבש וליצור עם בלא שיעברו קודם שיעבוד בארץ לא להם? מה יש בו  בתהליך שיעבור עם ישראל במצרים שהוא הכרחי כל כך לבנייתה של האומה?

כור ההיתוך

בפרשת ואתחנן מכונה התהליך של שיעבוד במצרים: 'כּוּר הַבַּרְזֶל'

וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (דברים ד כ)

למדנו אם כן שהשעבוד במצרים היה תהליך של חינוך ובניה שבסופו יעמוד העם במקום חדש שלא היה בו קודם לכן, כמו אותו גוש זהב שנכנס לכור ההיתוך מעורב בפסולת ולאחר צירוף ובירור הוא יוצא ממנו מזוכך וטהור.

אך עדיין לא נתבאר מהו התהליך שעבר עם ישראל באותה עבדות נוראה וממושכת זו. מהו החומר הראשוני שאליו נמשלו עם ישראל, ומהו החומר המזוקק שאליו הגיעו בסופו של התהליך.

דור אשר לא ידע את יוסף

כדי לעמוד על שורשי הדברים, נעיין כדרכנו בפסוקים המתארים את השתלשלות השעבוד:

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

הפסוק המתאר את נקודת ההתחלה: 'וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא', מוביל אותנו אל השאלה מהו אפוא המאפיין של יוסף, אחיו ושאר דור היורדים מצרימה – שמיתתם סימלה את תחילתו של השעבוד.

כבר עמדנו על כך בפרשת ויגש שלמרות שיוסף חי במצרים בארמון פרעה, הוא השכיל לשמר את הרמה הרוחנית שלו ושל ילדיו. כמו כן, יעקב ברדתו אל מצרים מבקש הוא לשמור על הבידול מהם באמצעות המגורים בארץ גושן, (גם את המפגש הראשון עם יוסף הוא מקיים דווקא בארץ גושן). בנוסף, גם יעקב וגם יוסף מבקשים שלא להיקבר במצרים, כדי להצביע על ארעיותה של השהות שם ולשמר את זהותם כעם ישראל, אותו עם אשר ראו בחזונם יוצא לימים ממצרים ועולה לארץ ישראל.

לעומת זאת נראה כי הדור הבא אחריהם התנתק בעניין זה מדור היורדים למצרים, ושאיפתם היתה הפוכה – השתלבות במרחב המצרי וביסוס חייהם בארץ הזו: 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם' – עם ישראל כבר אינם ממלאים רק את גושן לבדה אלא את כל הארץ, ובכך הם בעצם פורצים את גבולות ההיבדלות שיעקב ויוסף כה עמלו לשמר בארץ גושן.

נראה שזאת הסיבה הגורמת לכך ש'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף' – זאת הייתה תוצאה ישירה של מצב שבו עם ישראל עצמו 'אינם יודעים' את יוסף ואת דרכו, ואם הם אינם עוד את דרכו של יוסף, הרי שגם פרעה 'אינו יודע את יוסף'. לא עוד היבדלות ושמירת מרחק, אלא: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם' – פרעה מטיל שעבוד על עם ישראל.

כך גם מפורש במדרש (שמות רבה, שמות א ח)

רבנן פתחין פתחא להאי קרא 'בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם', ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר 'הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו'

זאת ועוד, בדברי חז"ל המפורסמים המובאים ברש"י על אופן שיעבודם של מצרים אנו רואים שוב כי דווקא רצונם העז של עם ישראל להתערות במצריים הוא היה הגורם אשר הביא עליהם את שנאת מצרים ואת השעבוד:

שבשעה שאמר פרעה 'הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים' קבץ את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' בפה רך, נטל סל ומגריפה מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידים בכל יום ויום (במדבר רבה, בהעלותך).

פרעה והמצרים מנצלים את רצונם של עם ישראל להיות חלק בלתי נפרד מהאומה המצרית ומטים את שכמם לשעבד את עצמם לקחת חלק במאמץ הלאומי של מצרים, ודווקא זה מה שגלגל עליהם את השעבוד. אפשר שהוא גם עומק סיבת הדבר ששבט לוי לא נשתעבדו כמבואר בחז"ל בכמה מקומות והוא משום ששמרו על היבדלות מהמצרים ולא הציעו עצמם לעבודת המצרים, וכך מצינו בילקוט שמעוני (וזאת הברכה, רמז תתקנה) ששבט לוי לא נימולו ביציאת מצרים משום שהיו נימולים במצרים, וע"כ גם לא נשתעבדו בשעבוד מצרים.

שלא שינו שמם

בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו שמם, ולא שינו לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם, ולא נפרצו בעריות. (תנחומא בלק)

כאמור, תחילת שעבוד מצרים אירעה באותו דור שדווקא היה מעוניין להתערב ולהתבולל בתוך העם המצרי והסכים לבצע פעולות מרחיקות לכת בכדי להשתלב ולהיטמע בתוך העם המצרי, פעולות אלו גלגלו עליהם דוקא את ההפך מזה, את יחסם המפלה של המצרים אליהם, ההשתעבדות בהם והפיכתם לעבדים.

אולם בסופו של דבר הכל התהפך, ודווקא מצב זה הוא שהביא את בני ישראל לגלות את זהותם מחדש, דווקא מתוך המעמד שלהם בעיני המצרים כעבדים משוללי זכויות אזרחיות – מצאו עם ישראל את זהותם שלהם, זהותם כבני יעקב, עליה הם שמרו לבסוף מכל משמר כפי שמלמדים חז’’ל שלא שינו את שמם וכו’, והיא שהצדיקה את יציאתם ממצרים ובחירתם לעם סגולה.

זה היה איפה כור ההיתוך של עם ישראל. כדי ליצור עם שיכול לשמר את זהותו לאורך שנים רבות, ולהתמודד עם אתגרים רבים ומורכבים המנסים לעמעם את זהותו, היה צורך לחרוט היטב את כלל הברזל של שימור הזהות היהודית: הרצון הכן להיטמע בין האומות לא רק שלא יוליד את יחסם הטוב של האומות אל עם ישראל אלא להיפך, יגלגל עליהם יחס מופלה לרעה שאחריתו מי ישורנו.

זהו 'כור הברזל' אליו נכנסו בני אותו הדור שרצה להמיר את זהותו ההיסטורית ולהתבולל בתוך מצרים וממנו יצאו לבסוף כעם המכיר בזהותו, בשמו ולבושו – ושומרם מכל משמר, וזאת היתה תכליתו של כל השיעבוד הקשה שעברו כעם. כי בדרך זו נקבע בבני ישראל אותו הכלל, שכדי להיות ’עם לבדד ישכון’ ולא עם של עבדים, עלינו לשמור מכל משמר על קדושת עמנו ויחודיותנו, וכשחלילה לא  נתנהג כך, אזי ’הפך לבם לשנוא עמו’ ומכאן הדרך קצרה להשתעבדות לגוים ואיבוד הזהות לגמרי.

ההכרה בזהות היהודית איננה תכלית לכשעצמה, יש צורך ליצוק על גבה את תוכן הברית על כלל ציוויה – שנכרתה בהמשך במעמד הר סיני ובקבלת התורה. אך ההבנה הבסיסית הזאת בדבר חשיבותה של ההגנה על בידולה של הזהות היהודית מסביבתה שימשה כבסיס הכרחי לאותה ברית, והיוותה את התנאי לקחת גוי מקרב גוי, ובחירה בעם ישראל כעם סגולה.

אכן נודע הדבר

לפי האמור נוכל לבאר דברי המדרש הנראים תמוהים ביותר:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: (ב, יא-טו).

וברש"י הביא ע"ז את דברי המדרש:

אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.

הדברים כמובן טעונים הסבר, מה מייצגים דברי האיש שאומר לו 'הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי' עד כדי שמשה רואה בהם סיבה להיות בני ישראל ראויים לשיעבוד מצרים?

נראה שחומרת הדברים שהביאה את משה לאותה הבנה היתה בלשון 'הלהרגני… כאשר הרגת את המצרי' – כלומר, האיש אומר למשה: מה שאתה נאבק בי הוא שווה בעיני למה שנאבקת במצרי! כאן הבין משה שאותו איש עברי רואה בו ובמצרי שותפים ולא אויבים ולכן הוא מזדעק על מה שמשה הרג את המצרי, ולא זו בלבד אלא שבדבריו משווה את חומרת הרצון להרגו להריגת המצרי! אם כך הם פני הדברים משה מבין כעת באיזה שפל המדרגה הם נמצאים ו'אכן נודע הדבר' מדוע הם ראויים לשיעבוד.

***

כור הברזל

ההיסטוריה לימדה אותנו לא אחת בדרך הקשה, שככל שניסו ישראל להתערות בקרב העמים שבקרבם חיו, כך ביחס הפוך ומתואם להפליא – עורר הדבר דוקא רגשי אנטישמיות ורדיפות, אך כמו במצרים, דוקא אותן רגשי אנטישמיות ומסעי רדיפות מחזירים לבסוף את היהודי לזהותו ולכור מחצבתו.