חג הסוכות המכונה בתפילה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ מתייחד בציווי השמחה.
בחג הסוכות אף התקיימה בבית המקדש שמחת בית השואבה עליה אומרת המשנה במסכת סוכה (פרק ה) 'אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו'.
במאמר זה נעמוד בס’’ד על ביאור עניין השמחה בכלל, מהו תפקידה בעבודת ה', וכיצד בכלל ניתן להורות לאדם לשמוח בזמן מסויים? כמו כן נבאר את חלקה של השמחה דווקא בחג הסוכות ובמצוות ניסוך ושאיבת המים למצווה זו.
דרישה לשמחה בעבודת ה'
השמחה מופיעה כבר בתורה כדרישה לאופן קיום המצוות:
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (דברים כח)
בפסוקים אלו מופיע עניין השמחה בקיום המצוות כדרישה מחייבת ושבהעדרה עם ישראל עשוי לסבול חלילה צרות רבות. מהי חשיבותה הרבה של השמחה. מדוע האדם המקיים את תרי’’ג המצוות כהלכתם אך אינו עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב מעורר עליו חרון אף כה גדול? ניכר שאין מדובר כאן בהידור מצוה גרידא כאשר היא נעשית בשמחה, אלא בדבר שהוא מיסודי המצוות.
מהי השמחה?
השמחה היא עצם הרגשת הקיום. זוהי התחושה הראשונית שמרגיש האדם. האדם רוצה לחוש שהוא חי. להרגיש קיים. השמחה איננה תכונה נוספת בין שאר התכונות שיש לאדם כמו כעס ורחמים וכדו', אלא היא הרצון האנושי הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. השמחה מקיפה את כל האדם. היא מבטאת את מצבו הכללי השלם. כאשר האדם שמח – כל עצמיותו שרויה במנוחה.
העצב, ניגודו של השמחה, גם הוא שייך לאותה נקודה ונובע מהעדר התממשות תחושת הקיום של האדם. לאמיתו של דבר, השמחה והעצב שייכות לאותה הרגשת קיום אשר מתמלאת או נחסרת. כאשר תחושת החיים מתרחבת הוא חש בשמחה שממלאת את יישותו, כאשר הוא חש בהעדר תחושת החיים הוא חש עצב הממלא את כל יישותו.
האדם מטבעו שואף כל חייו להרחיב כמה שיותר את תחושת הקיום שלו, זה פשר המרדף שניתן לראות אצל רבים מבני האדם אחר הנאות וריגושים ברי חלוף. נסיון לקבל כבוד מאנשים, לשלוט באחרים, להשיג הישגים, ’לאכול’ הנאות, – כל אלה עשויים לתת אשליה ודמיון של קיום איתן יותר, אך אין בכוחם באמת להביא את האדם אל השמחה והשלמות המיוחלת. האמת ידועה כי הרגשת הקיום האמיתית היא זו הבאה מבפנים. כשאדם חש שלמות עם עצמו, עם מעשיו, עם ערכיו, הוא מספק את הצורך הקיומי הבסיסי שלו ומתמלא בשמחת חיים אמיתית.
השמחה בקיום המצוות
במרכזה של דרישת התורה לקיום המצוות מתוך שמחה עומד רעיון עמוק ויסודי אותו ביארנו מספר פעמים; 'וחי בהם'. התורה אינה דורשת מן האדם להקריב את עצמו לקרבן על מזבח קיום המצוות. מן האדם נדרש להתרומם דרך קיום המצוות ולהעלות את אישיותו דרך כך אל הרוממות האנושית. מבט יסודי זה צריך שיהווה אבן דרך בכל התבוננות של האדם על דרכו בחייו ועל מטרתו בעבודת השם.
קיום מצות התורה שלא מתוך שמחה מעיד על העדר תחושת הקיום הפנימית של האדם בחיי התורה והמצוות. באופן זה האדם אינו ממלא את המטרה החשובה שלמענה נצטווה הוא במצוות התורה – הרוממות וההתעלות – והוא מקיים את המצות כמעשה קוף בעלמא. שורש סיבת רצון התורה לראות את האדם שמח בקיום המצוות היא משום שהשמחה היא ביטוי לתחושת הקיום הבסיסית של האדם. מן האדם נדרש לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב – לא בתור מעלה בקיום המצוות אלא משום שזהו לוז עבודת ה' בה נדרש האדם לרומם את עצמו ולבנות את קיומו ואת עולמו הפנימי דרך קיום המצוות. העדר השמחה בעבודת ה' מעיד שתחושת הקיום הבסיסית של האדם אינה מתממשת בעבודה זו ומשכך הרי הוא חוטא למטרה הנכספת ’להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו’.
ניסוך המים – מן התהום אל התהום
כעת נשוב לבאר מדוע מכל המצוות נבחרה דווקא מצוות ניסוך המים לסמל בה את ענין השמחה בצורה כה מיוחדת.
ביארנו, כי מן האדם נדרש למלא את כל תחושת הקיום שלו ואת הווייתו בקיום המצות, אך האמת היא שבמציאות קיים קושי גדול בחיבור המיוחל הזה לקיום המצוה, משום שברובד מסויים של יישותו עדיין קיימת עצמיותו של האדם שאינה תוכן ומהות המצוה בטהרתה, דבר זה מעכב את חיבורה השלם של יישותו של האדם לתוכנה הטהור של עבודת ה'. אפילו התחושה הבסיסית של האדם 'אני עובד', 'אני רוצה להיות צדיק', אפילו: 'אני רוצה להתדבק בה" זה עדיין 'אני'.
כך לדוגמא במצוות הקרבנות, האדם לוקח את ממונו ורכושו ומביא אותם לה'. ייתכן שזו בהמה שהוא ממש השתמש בה, ייתכן שאלו סולת ושמן שעשויים היו לשמש אותו – אותם הוא לוקח מרשותו שלו, מקדיש אותם ונותן אותם לה', עדיין קיימים שם שאריות מה'אני' שלו. כך גם כל המצוות בהן האדם מקריב משהו מתוך רכושו או אורח חייו למען קיום המצווה יש את תחושת השייכות הטבעית למעשה המצווה כשהיא נעשית בממון ’שלי’, כביכול הרשות ’שלי’ מתרחבת גם למעמד המצווה. תחושה זאת יכולה כאמור לעכב את החיבור המוחלט של עולמו הפנימי אל המצוות ואל תכניהם.
באופייה של מצוות ניסוך המים, קיים רובד מיוחד בו האדם מקיים את המצווה ללא כל שאריות ה'אני' אליו כבול האדם בדרך כלל. המים המתנסכים על גבי המזבח אינם שייכים לאיש. מראשית השאיבה הם מיועדים לניסוך. לכן הוא נעשה בכלי קודש. הלקיחה של המים מן הטבע היא עצמה תחילת עבודת הניסוך. אין רגע שבו הם שייכים לבני האדם. את המים הללו שופכים חזרה במקדש, לתוך השיתין – אותם חורים שכּרה דוד המלך – המגיעים עד התהום המלאה מים כמבואר בדברי חז"ל (סוכה נג). נמצא שהוא שואב מים מהמעיין הבוקע מן התהומות ומשיב אותם חזרה אל התהום. אלא שהוא עושה זאת דרך המקדש.
זהו התוכן העמוק של הניסוך. לוקחים מהתהום – מקום שלא שייך לאדם – את המציאות הגולמית, ומחזירים אותה לה'. מה נעשָה במים האלו? כלום. רק עבודת ה'. מן ההתחלה, מהשאיבה – אין שום שימוש אנושי במים. בלתי לה' לבדו. יש כאן עבודה מיוחדת במינה בה אין שום 'אני' שמקריב. לא עושים עבודה ב'קניינו' של האדם, אלא לוקחים את העולם ומשיבים אותו כמות שהוא לה'. כל שאיבתו – נטילתו לשימוש – מוקדשת מלכתחילה לעבודת ה' בלבד ללא שום תחושה של הרחבת ה’אני’ וה’שלי’.
מים – חיי האדם
יש כאן רובד נוסף של עומק המסומל במים בהם נעשית מצוות הניסוך. המים – בשונה מיין ושמן העולים בדר’’כ על המזבח -מסמלים את החיים. המים הם הדבר האלמנטרי ביותר.
אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה (ראש השנה טז, א)
הגשם הוא תמצית החיים היורדים מן השמים. תבואת כל השנה תלויה בו. אלו החיים הנשפעים מלמעלה.
בניסוכם של המים על המזבח אנו אומרים: אפילו את החיים עצמם איננו לוקחים לעצמנו. את כל כולם אנו מקדישים לה'. הווית החיים כולה היא רק כדי לעבוד את ה'.
המעגליות של הניסוך – מן התהום אל התהום – אומרת שהאדם נותן את החיים כמות שהם. המנסך אינו נותן את החיים במובן הרגיל בו יש 'עצמי' שבין השאר עובד את ה'. הוא נותן אותם בלי לשנות בהם כלום. מתחילתם הם מוקדשים רק לה'. אפי' הקרבה אין כאן, כיון שאין מי שמקריב. בשום שלב לא נכנסת לכאן האנוכיות.
כעת נבין את הסיבה לשמחה המתבטאת דווקא במצוה זו. השמחה כאמור היא הביטוי לתחושת המימוש של רגש הקיום האנושי של האדם. במצוה מיוחדת זו בה אין ביטוי של ה'אני' ואין כל מפריע לחיבור המצוה ותכניה לעולמו הפנימי של מבצעה. מתפרצת השמחה הגדולה הממלאת את כל יישותו של מקיימה.
השאיבה ממעייני הישועה
'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. בשביל לשתות ממעייני הישועה, – בשביל להגיע לחיבור האמיתי לה', שהוא עיקר ישועתו של האדם, – מוכרחים להתחיל בעבודה מהשאיבה. האדם מוכרח לתת את כל כולו, בלי חיסורים. לשם כך דרושה לו העבודה המיוחדת של השמחה והתרוממות הרוח הייחודית שתביא אותו להקרבה עצומה שכזו.
חג הסוכות – השמחה במצווה בטהרתה
שמחה יתירה נקשרה במועד חג הסוכות. ואף בתורה מודגש ענין השמחה בחג הסוכות באופן מיוחד, משום שכשם שמצות ניסוך המים היא מצוה המלמדת על האופן בו יש לקיים את המצוות בניתוק מוחלט מה'אני' וחיבור הפנימיות של האדם אל תוכן המצוה, כך גם מצוות הסוכה בה האדם נוטש את ביתו ואת המרחב שיכול לנתק אותו מן החיבור המוחלט למצוות ונכנס כל כולו אל 'צילא דמהימנותא', אל קיום המצוה בטהרתה, בכך מתאפשר החיבור המוחלט שלו אל המצוות ואל תוכנן. כאשר תתמלא כל יישותו הפנימית של האדם בקיום המצוות ותתממש תחושת הקיום הבסיסית שלו בעבודתו – עבודת ה', או אז כמאליה תפרוץ השמחה האמיתית, שמחה המעידה על חיבור עמוק ופנימי של האדם אל עבודתו, אל דרכו, ואל חיי הרוח.