מצוות השמיטה הפותחת את פרשתנו דורשת התבוננות עמוקה בשורשם של דברים.
במחשבה ראשונה היה נראה כי עיקר טעמה של מצווה זו הוא להורות על מנוחת האדם ולמנוע ממנו לשקוע בעבודת הפרנסה ובענייני הגשמיות. אמנם כאשר נעיין בעומק הדברים נראה כי אין הסבר זה מניח את הדעת לבאר מצווה זו. שכן אם טעם המצווה היה למנוע מן האדם לשקוע בגשמיות מדוע נדרשת השביתה אך ורק מעבודות השדה, אם רצון התורה לתת שנת שבתון ומנוחה לאדם, היה נכון לאסור את כל מלאכות האדם, וכעין מצוות המנוחה ביום השבת. מדוע דווקא החקלאי העובד באדמה הוא שצריך לשבות שנה אחת מידי שבע שנים ואילו מי שעובד בשאר המלאכות אינו מחוייב בשביתה זו כלל.
עוד יש לעיין בכך שמצווה זו נוהגת דווקא בארץ ישראל. מדוע תלויה מהותה של מצווה זו דווקא בה, הלא הניתוק מן הגשם ומניעת השקיעה בעבודת הפרנסה נדרשת בין בארץ ישראל ובין מחוצה לה. במה שונה אפוא מצוות השמיטה ממצוות השבת הנוהגת בכל המקומות?
כי תבואו אל הארץ
מצוות השמיטה מוזכרת בתורה בשני מקומות, בפרשתנו ובפרשת משפטים, נעיין אפוא בלשונות הפסוקים על מנת ללמוד מהם את טיב מהותה של מצווה זו. כך אמורה מצוות השמיטה בפרשתנו:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
ויקרא כה ב-ד
בלשון הפסוק הפותח פרשה זו נשמע כי מייד עם ביאתם לארץ יש להשבית את הארץ אפילו שעדיין לא עבדו בה שש שנים. אך אין זה נכון, וכפי שמפורש בפסוק הסמוך 'שש שנים תזרע ובשנה השביעית שבת שבתון', ומשמע שרק לאחר עבודה של שש שנים חלה מצוות השמיטה. לשון הפסוק הפותח את הפרשה אומר דרשני.
עוד יש לדקדק בתוספת המילים 'אל הארץ אשר אני נותן לכם', שהיה אפשר לומר 'כי תבואו אל הארץ' ותו לא.
לשון נוספת הדורשת את עיוננו נמצאת בפסוקי השמיטה שבפרשת משפטים :
"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ'.
שמות כג י-יא
לשון הפסוק 'תזרע את ארצך' איננה הלשון המתבקשת. לכאורה היה ראוי יותר לומר 'את שדך' או 'את אדמתך'. שכן המילה ארץ מתייחסת לריבונות על שטח ואילו כאשר עוסקים באיסור זריעה ועבודת השדה היה מתאים להתייחס לקרקע כחלקת אדמה ולהשתמש במילים 'שדה' או 'אדמה' ולא כשטח ריבוני, [ובאמת בפרשתנו הלשון היא, 'שש שנים תזרע שדך'].
מהות שמיטת הקרקע
הגמרא במסכת סנהדרין מאירה הבנה רעיונית בתוכן המצווה העשוייה לענות על שאלותינו:
"אתא ההוא תלמידא אמר ליה מאי טעמא דשביעתא? אמר ליה… אמר הקדוש ברוך הוא לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא".
סנהדרין לט א[1]
על פי דברי הגמרא הללו מהותה ורעיונה של מצוות השמיטה אינה עוסקת בשביתת החקלאי, רעיונה ומהותה של מצוות השמיטה היא הדרישה מעם ישראל שלא לקבוע את אחיזתם בארץ באופן מוחלט, אלא לראות את נתינת הארץ ככזו המותנית במעשיהם ובהכרתם בכך שה' הוא הריבון על הארץ וכי הם דיירים ארעיים בארץ השייכת כולה לה' וקיומנו בה הוא על דעת כן שנכפוף עצמנו להוראות אדוני הארץ, הקב"ה.
מכאן שהמכוון בציווי על שביתת הקרקע ואיסור עבודות השדה, אינו מחמת שעבודות השדה כשלעצמן הן דבר שלילי אלא המכוון הוא להרפות את אחיזתנו בקרקע כך שעל ידי שביתת השנה השביעית נחדד היטב בהכרתינו גם בשש שנות המלאכה כי אין החזקתנו בארץ מוחלטת וכי איננו בעלים גמורים על הארץ, אלא היא נתונה לנו אך ורק בכפוף למעשינו.
זאת הסיבה שהתורה דורשת לשבות רק מעבודת השדה ולא מכל מלאכות האדם, מפני שאין מצוות השמיטה עוסקת בדרישה כללית מן האדם שלא לשקוע בעבודות הגשם אלא שורש הציווי של שמיטת הקרקע והפסקת מלאכת האדמה היא משום שיש בה הוראת בעלות על הארץ.
ולפיכך מובן גם מדוע נצטווינו במצווה זו דווקא בארץ ישראל ומדוע פתחה הפרשה במילים 'כי תבואו אל הארץ', משום שמצוות השמיטה עומדת כבירור לנתינת הארץ, כתנאי קודם למעשה, ומבקשת להגדיר את ההחזקה בקרקע. זהו גם הביאור בסמיכות המילים 'אשר אני נותן לכם' ל'ושבתה הארץ שבת לה" האמור בפרשתנו, לאמור: ה' נותן את הארץ לבני ישראל ומשייר בבעלותו את שנת השמיטה, שבשנה זו הארץ איננה שלהם אלא שלו.
כעת גם מבוארת הלשון 'שש שנים תזרע את ארצך' לשון העוסקת בהחזקה ריבונית בקרקע ולא הלשונות 'שדך' או 'אדמתך' כמתבקש בפסוקים העוסקים במלאכת השדה, שכן מטרת המצווה, כאמור, איננה הפסקת מלאכה כדי לתת מנוחה לאדם או לקרקע, אלא עניינה של המצווה הוא לעזוב את הארץ מבחינה ריבונית, ולזה מתאימה דווקא הלשון ארצך.
שש שנים תזרע את ארצך
רעיון זה, שמלאכת הזריעה אינה אסורה מצד עצמה אלא רק מחמת שהיא מבטאת בעלות על הארץ עולה גם מדקדוק נוסף בפסוקי פרשת השמיטה. קודם הציווי על איסור מלאכת השדה מופיעה הקדמה המורה על עבודת שש השנים, כך נאמר בפרשת משפטים:
'וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'
וכן הוא גם בפרשתנו:
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
מדוע רואה התורה לנכון להקדים ולהזכיר את עבודת שש השנים לפני הציווי האוסר את העבודה בשביעית? לכאורה היה מספיק לצוות על השבתת השדה בשנה השביעית או לכתוב 'מקץ שבע שנים תשמוט את ארצך'. מה מקומה של עבודת שש השנים כהקדמה לאיסור השנה השביעית?
הקדמה כעין זו נאמרה גם בפסוק הסמוך העוסק במצוות השבת (שם יב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'. במה נשתנו מצוות שבת ושביעית מכל שאר האיסורים שבתורה שנאמרה בהן הקדמה זו העוסקת במה שכלל לא נאסר לפני עצם הציווי.
הקדמה זו נועדה ללמדנו שאין הבעייתיות טמונה בעצם המלאכה, הן לעניין איסור המלאכה בשבת והן לעניין איסור עבודת השדה בשביעית, להפך העבודה מבורכת ורצוייה, התורה מציינת את עבודת ששת הימים והשנים המותרות 'ששת ימים תעשה מלאכתך', 'ששת ימים תזרע שדך', כדי להורות כי איסור המלאכה ביום השביעי ובשמיטה נועד להעניק נופך ומשמעות לכל עבודת השבוע אך לא לראות בו כדבר שלילי.
איסור העבודה בשמיטה עוסק כאמור בדרישה לכונן את אחיזתנו בארץ בצורה נכונה. ואיסור על קיום המלאכה ביום השבת מבקש להגדיר את המשמעות של מלאכת ששת הימים ולכוון את האדם אל המימוש של עבודת החומר בחיי הרוח כפי שביארנו במאמרנו על מצוות השבת[2].
ההשפעה על כל השבוע
פסוקים אלו המקדימים לדבר על עבודת ששת הימים וששת השנים לאיסור השבת והשמיטה מלמדים אותנו עומק נוסף, כאשר התורה מחברת את ששת הימים עם יום השביעי שבו עוסקת מצוות השבת והשמיטה הרי היא מתייחסת לכלל השבוע כיחידה אחת ומבארת כי מצוות אלו לא מכוונות רק אל היום והשנה השביעית אלא דורשות להכניס את התוכן והרעיון הניבט מהם אל כל שבוע הימים והשנים.
כך מצוות השבת משפיעה על כל ימי השבוע בכך שהאדם מרכז את חיי הגשם שבהם הוא עוסק בששת ימי השבוע אל התכלית הנרצית – הרוח שאותה מסמלת השבת. כך גם מצוות השמיטה הנעשית אחת לשבע שנים אינה מגלמת דרישה מן האדם לקיים אותה רק בשנה השביעית אלא מבקשת לחבר גם את שש שנות העבודה אל הרעיון הניבט משנת השביעית, אל התודעה כי אחיזתנו בארץ איננה עובדה בלתי מותנית, אלא היא תלויה ברצון ה' וברתימת ייעודה של ארץ ישראל למטרתה.
________________
[1] ודומה לזה בספרא (בחוקותי ב, ז) "אז תרצה הארץ את שבתותיה – אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן".
[2] ראה בעניין זה בהרחבה במאמרינו על שבת.