אבן מַשְׂכִּית

printהדפסה favorite_borderהוספה למועדפים

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

התורה מייחדת ציווי לאסור לתת אבן משכית מעבר לאיסור הכללי של עשיית אלילים, פסלים ומצבות. במאמר זה נבאר את ענינה של ה'אבן משכית', מהי אותה אבן משכית ומה מייחד אותה משאר ע"ז? אם המשתחווה לאבן משכית מייחס לה אלוהות ח"ו, אם כן לכאורה היא ע"ז רגילה ומדוע מייחד לה הפסוק ציווי נפרד? 

רש"י פירש את הפסוק:

אבן משכית – לשון כסוי כמו ושכותי. כפי שמכסין הקרקע ברצפת אבנים. להשתחוות עליה – אפילו לשמים. לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש'.

נראה בדברי רש"י שאבן המשכית איננה תכלית העבודה זרה, אלא היא רק כלי עזר שבו משתמשים כאשר מעוניינים להשתחוות. כלומר, לב האיסור של אבן משכית הוא ההשתחוויה עצמה. וכפי שאכן מדוייק בלשון הפסוק: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ'.

אך לכאורה הדברים דורשים ביאור. אם הוא משתחווה לאלוקי ישראל קדוש יאמר לו, ומדוע נאסר הדבר?

מפני שהיה דרך עובדי כוכבים

כך מבארהרמב"ם את טעם האיסור: אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה לפיכך אין עושין כן לה' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה. (הלכות ע"ז פ"ו ה"ו) בפשטות, לפי דברי הרמב"ם, הרי שאין סיבה עצמית לאיסור ההשתחוויה, אלא שכיון שכך נהגו העכו"ם, נאסר הדבר.

אך גם לאחר דברי הרמב"ם נראה שהדברים עדיין צריכים לימוד. לכאורה כל מאמין משתחווה לאלוקיו, ההשתחוויה היא הצורה בסיסית של עבודת הא-ל, ובשונה מסוגים שונים של עבודות שנהגו בקרב העכו"ם ולכן נאסרו גם כאשר נעשים לשם שמים, להשתחווית העכו"ם אין לכאורה ייחודיות המאפיינת אותה. ואם כן משעה שהיהודי משתחווה לשם שמים, אמור הדבר להיות מותר ורצוי לפני ה'. ואכן, גם רש"י וגם הרמב"ם מביאים את דרשת חז"ל 'בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש'. כלומר, במקדש מותר להשתחוות באופן המדובר כיון שזו הצורה הראויה של הביאה לפני ה'. ואם כן איך יתכן שמחוץ למקדש אותה פעולה בדיוק מקבלת יחס הדומה לעבודה זרה?

ממלא כל עלמין – סובב כל עלמין

נראה שביסוד הדברים טמון יסוד עמוק וחשוב בעיקר החידוש של אמונת ישראל ביחס לתפיסת האלילות. שהתורה מבקשת לעקור מליבות בני אדם. 

בפשטות נהוג להבין שאמונת העכו"ם היא שעץ פלוני, או אבן פלונית או כח טבע מסויים הוא אלוהי העולם, ולכן לו הם סוגדים, ולעומת זאת עם ישראל מאמין שאלוקינו שהוציאנו ממצרים הוא אלוקי העולם ולכן לו ראוי לעבוד. זהו אכן הרובד השטחי של הויכוח. אך בעומק הדברים טמון ויכוח שורשי ועמוק יותר, שנוגע לעצם תפיסת המושג אלוקים, כאשר עיקר הדברים נעוץ בשאלה מהי צורת היחס שבין האלוקים, האדם והעולם. הבנה זו של עומק ההבדל בין אמונת ישראל לאמונת העכו"ם, היא חשובה מאוד, כיוון שבחינה מסויימת של תפיסת ע"ז יכולה להתקיים חלילה גם בתוך האמונה בה' כאשר לא יורדים לשורש העניין, וכפי שנבאר.

ביסוד האמונה בה' טמון מעין ניגוד שהוא למעלה מהשגתנו. החזקת שני הקטבים כאחד היא חלק בלתי נפרד מאמונת הייחוד. 

מצד אחד האינסופיות של הקב"ה מורה על כך ש"מלא כל הארץ כבודו", כלומר, הקב"ה נוכח בכל מקום בין בשמים ובין בארץ במידה שווה. וכלשון הזוהר "לית אתר פנוי מיניה". אך מאידך, כפי שאומר שלמה המלך 'הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ'. גדלות ה' מחייבת גם את התפיסה ההפוכה ולפיה הקב"ה הוא קדוש, נבדל ושוכן מעבר לעולם המוגבל, החומרי והנמוך שבו חיים בני האנוש. שני צדדים אלו מרכיבים יחדיו את אמונת ישראל על אף הניגוד לכאורה הקיים ביניהם. ובהבנת עניין זה נשברו קולמוסים רבים, מהרמב"ם וסיעתו ועד חכמי הקבלה. לא ניכנס לעומק העניין, לענייננו די בידיעה שיסוד תפיסת האמונה היהודית טמון בהחזקת שני הקטבים כאחד.

כי קדוש אני

כאשר נוטה הכף לבחינת 'מלא כל הארץ כבודו', וישנה תפיסה של נוכחות אלוקית מועצמת בתוך הבריאה, יש סיכון שתפיסות אלו יובילו במידה כזו או אחרת לסרך ע"ז, ולהבנה מוטעית המייחסת תכונות אלוקיות למציאות עצמה לבני אדם או לכוחות שונים בתוכה. ומאידך תפיסה המעצימה יתר על המידה את בחינת הנשגבות האלוקית, ואת הפער בין אלוקים והעולם, הרי שהיא עשויה להוביל לכפירה בהשגחת ה' ובמעורבותו בעולם, וכפי שסברו הפילוסופים היוונים.

לא תעשון כן לה' אלהיכם

דינים שונים בתורה מכוונים לייסד בעולם את התפיסה בדבר קדושת ה' ונבדלותו מהעולם. כך איסור ההגשמה ועשיית פסל ומסכה וכך גם הדינים השונים שנועדו להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה ומעובדיה.

זהו גם הטעם של האיסור להקריב מחוץ לבית המקדש האמור בפרשת ראה (דברים י"ב א'):

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם

התורה מאפשרת להקריב קרבן לה' אך ורק בבית המקדש המיועד לכך, שלא כמו הגויים המקריבים תחת כל עץ רענן. בכך התורה כביכול 'מצמצמת' את האפשרות למפגש עם הקב"ה בעבודת הקרבן לתחומי בית המקדש. האדם אנו יכול לעבוד את עבודת ההתבטלות של הקרבן מתוך מרחב החיים שלו, אלא מחויב להתקדש, לפרוש מתוך חייו ולעלות אל המרחב המקודש בו שוכן ה'. ולכן נאסר באיסור חמור להקריב מחוץ למקדש. המקריב מחוץ לבית המקדש, גם כאשר הוא מכוון להקריב לה' ולא לאלוהות אחרת, אף על פי כן נאסר הדבר באיסור חמור, הסיבה לכך היא שמתוך הרגשת האדם שהאלוקים נוכח בצורה פשטנית בכל מרחב החיים וכל חפץ או כח שסביבו יכולים לסייע לו לבטא את ההתבטלות שלו לאלוקים, הוא עשוי לייחס תכונות אלוהיות גם לדברים בתוך העולם, כגון מקומות ההקרבה וכדומה, ולכן אסרה התורה באיסור חמור את הקרבת הקרבן מחוץ לבית המקדש. 

ובאמת, גם על שכינת ה' בבית המקדש אומר שלמה המלך 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי' שלמה המלך אומר שכל ירידה של הקב"ה לארץ, והצטמצמות שלו למקום או לזמן, היא דבר לא נכון באופן עקרוני, כיוון שהקב"ה הוא אינסופי. אך אף על פי כן, הורה לנו הקב"ה על הקמת מקדש, מעשי העבודה הנעשים דווקא שם, לא יובילו את האדם להגשים את כל מרחבי העולם ומתוך השראת השכינה שבבית המקדש נוכל להחדיר לתודעתנו כי על אף נשגבותו ואינסופיותו הקב"ה משגיח על העולם. ולכן ייחד לנו מקום שבו נוכל להתוועד עמו. 

אבן משכית

כעת נוכל להבין גם את האיסור להשתחוות על 'אבן משכית'. ההשתחוויה בפישוט ידיים ורגלים מבטאת את התבטלותו המוחלטת של האדם כלפי הקב"ה, והיא אופן של 'עבודה' כעין עבודת המקדש. וכפי שרואים ששיעור השתחוויה הוא השיעור אותו קובעת המשנה לאיסור שהיה בטומאה במקדש: נטמא בעזרה… השתחוה או ששהה בכדי השתחואה, בא לו בארוכה, חייב. בקצרה, פטור. (שבועות ב' ג') כלומר, ההשתחויה כמו הקרבת הקרבן גם היא עבודה שמבטאת קירבה גדולה להקב"ה.

זאת הסיבה שהתורה מייחדת את פעולת ההשתחוואה רק למקדש, שם אדם אכן יכול להיוועד עם ה' בהתבטלות גמורה. אך כאשר היא נעשית מחוץ למקדש כמנהג עובדי העבודה זרה, הרי שהיא מבטאת את התפיסה שהאדם מסוגל להתבטל לה' בתוך מרחב החיים הארציים עצמם, ללא התקדשות והתעלות אל מעבר לעולם. דבר שעלול להוביל להגשמת האלוקות שיש בה מן התפיסה הבסיסית של אלילות ולייחוס תכונות אלוהיות לבריאה עצמה ולכוחות הקיימים בה. לכן עבודה זו היא עבודה רצויה ומעולה במקדש אך אסורה בתכלית האיסור מחוצה לו.

נראה שזה גם עומק כוונת דברי הרמב"ם שכתב שטעם האיסור הוא 'מפני שהיה דרך עובדי כוכבים'. אין להבין את כוונת הרמב"ם בצורה פשטנית שבמקרה כך עושים הגויים ולכן אנו לא נעשה כך. אלא העובדה שכך נוהגים העכו"ם היא מהותית ונובעת מעומק תפיסתם המוטעית. ולכן אנו לא נעשה כך אלא נשתחווה רק במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם.

***

ביסודה של האמונה השלימה קיימת מעין ניגודיות, מצד אחד אנו מאמינים כי 'מלא כל הארץ כבודו' ולית אתר פנוי מיניה, אך מצד שני אנו לא מצמצמים את קיומו של הקב"ה לתוך העולם, ומבינים שנוכחות ה' חורגת מעבר לעולם ושהקב"ה אינו יכול להיתפס בכלי המציאות המוכרת לנו. דרך מצוות התורה ואיסוריה מכוונת אותנו התורה אל האמונה הנכונה, בה נוכל לראות בכל מעשינו את נוכחות ה' ונחוש ש"מלא כל הארץ כבודו" ואף 'מבשרי אחזה אלוה', אך מנגד מזהירה אותנו התורה שצורות של עבודת ה' המסמלות יחס קרוב והתבטלות מוחלטת לה', כמו קרבן והשתחוואה צריכות להיעשות בצורה נכונה, בבית המקדש ולא במרחב הכללי. צורה לא נכונה של עבודות אלו עלולה לגרום לעיוות, ולייחוס תכונות של אלוהות לכוחות המצויים בעולם שסביבנו חלילה.

בדומה לעבודת הקרבן וההשתחוואה, שגם כאשר נעשים הם לשם הקב"ה נאסרה עשייתם במרחב הכללי ומותרים הם רק בבית המקדש. בימינו היחס לכוחות הטוב והרע הקיימים בעולם, גם אלו שיסודם בתורה, הניסים והסגולות כדוגמא, כאשר נעשים הם באופן מוגזם וללא כל הגבלה, עלולים הם להוביל את המשתמשים בהם לייחס כוחות עצמיים לחפצי הסגולות חלילה. כששוכחים את עיקר העיקרים שאין עוד מלבדו והוא בעל הכוחות כולם, וכל הסגולות אין עניינם אלא לעורר רצון לפני ה’, ובאים בזה חלילה לסרך ע"ז אשר ממנה מבקשת התורה להרחיקנו, בין היתר באיסור אבן משכית האמור בפרשתנו.